חתיכת נובמבר עבר על כוחותינו, בינתיים.
בתחילת החודש מצאתי את עצמי מביט על היומן החודשי וצמרמורת של פחד מטפסת בגבי, אימה צרופה מקפיאה לי את הדם, זיעה קרה מבצבצת על המצח ועוד ועוד דימויים של קור וחרדה, דבר מוזר למי ששונא חום ולובש בגדים חמים בחורף רק כדי שהדודות בכל הגילאים לא יעירו לו.
“סידרת לעצמך חודש – כך אני והדם קופא בעורקים – שזה יהיה נס אם אתה יוצא מהצד השני שלו בחתיכה אחת”. שפים מדברים הרבה לעצמם. כמעט כולם.
רק כדי לסבר את האוזן, הנה כמה דברים שנוספו ליומיום העמוס גם ככה:
ב- 8/11 היה אירוע מלבב בבית השנטי במצפה רמון. 1500 רוכבים הגיעו לשם מורעבים אחרי 180 ק”מ נגד הרוח. שם ציפה להם צבא של נהגים, מתנדבים, ילדי בית השנטי, בני משפחה וסתם זללנים. ערן זינו ואני בישלנו עם מתנדבים וילדי בית השנטי 2600 מנות טעימות ביותר. 2600 ! בנס יצאנו מזה כל כך יפה.
כדי לשרוד, חשבנו בערמומיות במה להאכיל את צבא המצפים והעמדנו בצד שיפוד של שווארמה. כך המזנונים לא נהרסו לפני בוא הרוכבים – מי צריך עוד משהו כשיש לו שווארמה טעימה מסתובבת אט אט???? זהו השיפוד הראשון שלי!!!
זה היה נפלא, וכולם נהנו. ואז עבדנו יום אחד, ערן זינו ואני איש איש בענייניו, ולמחרת ישבנו לדבר. כי שבוע לאחר מכן תכננו לפתוח את התרווד הוורוד.
התרווד הוורוד נחתה כאן, ברחוב בלפור בתל אביב, בתקופת האבן – והביאה אוכל נועז, כזה שגם היום נראה מתקדם. מאז סגירתה של המסעדה ניפחו אותה 20-30 שנות נוסטאלגיה, אותו מספר של שנות התקדמות קולינארית כאן וגם, ביננו, השף של המסעדה הזדקן באותו מניין שנים. מתכון בטוח לכישלון. אפילו זינו החוויר קצת, באותו יום שני, כשהבנו מה עוד נותר לעשות. אל תדאג, אמרתי לו והבטן מקרקרת מחששות. אל תדאג, תוך שלושה שבועות אנחנו מתוקתקים. כן, צחק זינו צחוק קצת עצבני, יש לנו ארבעה ימים בערך.
ה- POP-UP התרוודי היה הצלחה כבירה, דרך אגב. ראו בפייסבוק של אותו תרווד.
צילם: יורם אשהיים.
אך צרותי טרם תמו – עוד לא גמרתי לפרוק את הגרוטאה מארגזי התרווד, וכבר הגיע התאריך לאירוע של עמותת אור שלום. עמותת אור שלום נותנת בית לילדים קטנים שאין להם בית.
זהו ארגון המציל ומטפל בילדים ונוער בסיכון שהוצאו מבתיהם על ידי שירותי הרווחה, בשל התעללות חמורה, הזנחה קשה וטרגדיות אישיות. http://www.orr-shalom.org.il/





